14/12/2009
קבוצת עשר פלוס
חברי הקבוצה מצטלמים בפתיחת התערוכה “+10 עבודות גדולות” בביתן האמנים, 10.2.66. משמאל לימין: איתן קאופמן, אמנון וינשטיין, אהרון דוקטור, פנחס עשת, סרג’יו סגרה, אפרים קידרון, משה גבעתי, ציונה שמשי, דני שוורץ, רפי לביא, בוקי שוורץ, מתי בסיס, יוסף גטניו, גילה צור, אורי ליפשיץ (שלא השתתף בתערוכה). נעדרים מהתמונה: בני אפרת ואהרון ויתקין.
+10 היתה קבוצה של אמנים ישראלים, שפעלה בין דצמבר 1965 לספטמבר 1970. בתקופה זו הציגה הקבוצה עשר תערוכות והתייחסותה לאמנות היתה חדשנית ואוונגרדית.
“הקבוצה יוצאת דופן בכך שחבריה אינם נגד מישהו ולא בעד מישהו. יש להם רק רצון לפעול וליצור יחד, ולא להילחם כל אחד בעצמו מלחמה מייאשת לעיתים. מטרתם לערוך תערוכות לא שגרתיות. למצוא פעם בפעם אתגר חדש, בעיה חדשה באמנות, אם טכנית ואם ספרותית, לתת לעצמם ‘דחף חיצון’. אין אנו מפחדים מדברים חיצוניים או מספרותיות. אנחנו רוצים לצאת מתוך המנייריזם שלנו, ודחף חיצון יכול להיעשות פתרונות אמנותיים. אנחנו זקנים כבר בגיל עשרים וחמש, שקועים בשגרה. נמאס לי ללכת לתערוכות ולראות ציירים טובים ומוכשרים שאינם זזים ממקומם. נמאס לנו לחזור על עצמנו, והמטרה שאנו מציבים נותנת פתאום חשק לאנשים ליצור דברים אחרים מאלה שהרגילו עצמם בהם, וגם תהיה לנו אפשרות להציג… מלבד התערוכות יש לחברי ‘עשר פלוס’ תוכניות רבות אחרות. הם רוצים לקיים מגע הדוק יותר בין הציירים, ולשם כך יערכו פגישות בין החברים בבתיהם, וכן להכיר את הנעשה בתחומי יצירה אחרים משלהם ובמסגרת התערוכה הראשונה שתתקיים בביתן האמנים אלחריזי נקבעו ערב של מוזיקה אלקטרונית עם צבי אבני, ערב של סרטים עם יכין הירש, וערב של שירה צעירה עם נתן זך. לא לקהל, אלה שהציירים עצמם יתחנכו וילמדו קצת… ויש מעל לכל ‘אוירה טובה”
רפי לביא היוזם והאב הרוחני של קבוצת +10 ראיון אודות הקבוצה החדשה, דצמבר 1965.
פרוטוקול ישיבת הייסוד של קבוצת “10+”, 8.8.65
תקנון קבוצת +10
1. מטרות:
א. להציג – יחד
ב. לערוך פעולות מחנכות ומוציאות מהשיגרה את האמנים והקהל.
2. השם +10
3. הקבוצה מקבלת כל החלטה ברוב של 2/3 ממספר חבריה.
4. ההחלטה על הוצאת חבר או צרוף חבר חדש מתקבלת ברוב של 3/4 ממספר חברי הקבוצה.
5. כל חבר חופשי להשתתף בכל קבוצה או תערוכה אחרת – אלה אם תבוא החלטה מיוחדת בקשר לכך.
6. לכל תערוכה או מפעל ייבחר ג’ורי של 4 אנשים מתוך הקבוצה ו/או מחוץ לה, שיהיה אחראי אך ורק להרכב המופע הזה – לפי הנחיות הקבוצה.
7. לחברי הקבוצה זכות להשתתף בכל תערוכה בכמות זהה (אלה אם יוחלט אחרת ע”י הקבוצה).
8. ייבחר ועד פועל בן 3 חברים שייצג באופן קבוע את האינטרסים של הקבוצה לשנה אחת תוך קבלת הסכמת הקבוצה לכל החלטה.
9. תערכנה פגישות דו-חודשיות של כל הקבוצה למטרת דו”ח וקבלת החלטות. לעניינים מיוחדים תתכונסנה פגישות מיוחדות.
10. כל עבודה שתימכר תוך תערוכה או מופע של הקבוצה יופרש ממחירה סך 5% לקופת הקבוצה.
11. כל חבר ישלם סך 5 ל”י דמי חבר חודשיים.
חברי הקבוצה מציירים עבודה משותפת בערב הפתיחה של התערוכה “+10 עבודות גדולות” בביתן האמנים (אלחריזי), 10.2.66
“+10 עבודות גדולות”, ביתן האמנים, 1966
זו היתה התערוכה המושקעת ביותר של הקבוצה כל מהלכיה תוכננו בפרטי פרטים במשך זמן רב במטרה להרשים את הקהל ולהציג לא סתם “עוד תערוכה”, אלה דבר מה שונה צעיר, מתפרע ומיוחד.
תערוכה זו שהייתה אמורה להיות התערוכה הראשונה של הקבוצת +10 הייתה גם סופה של הקבוצה במתכונתה המתוכננת. אבל היא הספיקה לעורר הדים רבים ולהפוך את +10 למותג, שימשיך להזין את עצמו גם לאחריה.
כיוון שאמצעי המימון היו דלים יצא קטלוג התערוכה, עד כמה שאפשר, בביצוע עצמי של המשתתפים. מעצבי הקטלוג היו האחים שוורץ כל אחד מהמשתתפים בתערוכה התבקש להגיש רישום לקטלוג (ללא קשר לעבודות המוצגות בתערוכה) בגודל 16 על 10.5 ס”מ, כך שאפשר יהיה להדפיס ארבע רישומים בגודל מקורי בכל עמוד. בפועל הקטלוג לא היה אלה שלושה דפים בשחור לבן, שחצצו ביניהם שני דפי פרגמנט שקופים, האחד בצבע ורוד בהיר והאחר בוורוד כהה יותר, בגודל 32 על 11 ס”מ. כל הדפים קופלו באמצע וחוברו בסיכות “שדכן”.
כיוון שבתערוכה השתתפו כאמור 17 אמנים, ואילו בשלושת הדפים בקטלוג היה מקום ל-24 תמונות, נותרו שבעה מקומות פנויים. אלה שימשו לטקסטים בעברית ובאנגלית, כיאה לתערוכה רצינית. נוסף על שם התערוכה, שמות המשתתפים וההזמנה לתערוכה פורטו בדפים אלה (בעברית בלבד) גם האירועים האמנותיים במהלך התערוכה.
קטלוג התערוכה “+10 עבודות גדולות”, פברואר 1966.
+10: הקבוצה האוונגרדית של שנות ה-60 ?
האוונגרדיות שדבקה בקבוצת +10 קשורה יותר מכול לחופש שניתן לאמנים להציג כל עבודה, כאשר המגבלה היחידה היא הנושא שנקבע לתערוכה. יש לזכור כי באותה תקופה לא היו כמעט אפשרויות תצוגה לאמנים צעירים. +10 הציעה אפשרות של עשייה בטכניקות ובחומרים שונים ומגוונים, תוך הבטחה מראש של חלל תצוגה. בתולדות הקבוצה רק עבודה אחת הוחזרה לאמן בטענה שאינה עומדת בקריטריונים שנקבעו, וגם אז ניתנה לאמן אפשרות להציג עבודה חלופית. יתרה מכך, האמנים התבקשו על ידי לביא להתייחס לעבודות בהומור, כאל גימיק, במילים אחרות: להשתולל כאוות נפשם, וככל שהעבודה תהיה יוצאת דופן, שונה ומוזרה – כן ייטב. אבל בניגוד לכוונתו של לביא, רוב האמנים התייחסו לעבודות במלוא הרצינות.הצעירים שביניהם אולי רצו לנסות להשתולל, אבל פחדו לפספס הזדמנות לזכות בהכרה אם העבודה לא תהיה טובה דיה. ואליו המבוגרים לא העיזו, אולי משום החשש לפגיעה בשמם הטוב. גם העובדה שלביא עצמו השתדל להשמיד כמעט את כל העבודות שיצר לתערוכות +10 מעידה שלא היה מרוצה מאיכותן. חופש היצירה והתצוגה שניתן לאמנים במחזור שלם של תערוכות איפשר להם לתת ביטוי נרחב לדימיון היצירתי שלהם. עם זאת למיטב ידיעתי, אף אמן מבין המשתתפים בתערוכות לא עשה סדרת עבודות חשובה בעקבות עבודותיו לתערוכות +10.
לקוח מתוך קטלוג התערוכה
קבוצת עשר פלוס – מיתוס או מציאות, אצר וכתב בנו כלב, 2008
הוסף תגובה